לידת הבית של מעיין ושלי 19.6.15 - צריך אומץ ללדת בבית חולים

שוב שומעת שאני אמיצה, אין ספק, זו התגובה ששגורה בפי כל מי ששומע שילדתי בבית. היו כאלה שהרחיקו ואמרו שיש לי ביצים, מצחיק. "צריך אומץ כדי ללדת בבית חולים" !!! אני עונה.

אין כאן ולו קמצוץ קטן של אומץ, יש כאן תהליך  והחלטה מודעת שכך צריך ללדת, בין אם זו לידה ראשונה או לידה חוזרת. קרחת, פירסינג, ילדים עם הגרוש, שום דבר מזה לא אמיץ, אלא הרצון והיכולת להיות מחוברת למה שאני רוצה, לאני מאמין שלי ולעשות הכל בצורה מושכלת ואחראית, לנהל ממקום בוטח את הפעולות שעוטפות את חיי.

תגובות כמו "תודה לאל" או "מזל שזה נגמר ככה"  לא מתקבלות אצלי בטולרנטיות המתבקשת זה כמו לומר שקיבלתי החלטה לא אחראית.  אז מה היה לנו?  הריון תקין מלווה בתזונה מכבדת, בטחון מלא בגוף ובתפקודו, עיניים פקוחות לכל אורך התהליך וחוסר הרצון לקבל בהכנעה ובמרבית המקרים בסטרס את דעות הרופאים. כשכל התנאים מתקיימים לאורך ההריון, זה חייב להגמר בטוב. לא השארתי שום דבר ליד הגורל, או למזל וגם לא לאל, תודה לאל.

בתחילת ההריון חשבתי על לידה פעילה ודגדג לי הרצון ללדת בבית לבסוף ירדתי מזה. (כמה אני יכולה לשגע את הסובבים אותי), חודשיים לפני הלידה התעורר בי שוב הרצון ללדת קצת אחרת בזכות חברה שנתנה לי את הספר "לידה פעילה" ספר ששופך אור ומסביר בצורה מעמיקה למה עדיף ללדת בבית וככל שצללתי לתוכו, למדתי עוד על התהליך,  הרגשתי שאני מבינה יותר את הגוף שלי, מכבדת אותו, מרגישה שהוא חכם.

ההחלטה ללדת בבית הייתה אחת ההחלטות המורכבות בחיי. זו לא החלטה רגעית, אלא פועל יוצא של חקירה ולמידה אינסופית.  ובכל זאת, ברגע ששיתפתי בכוונותיי, נתקלתי בתגובות שמקורן בפחד ואז התגנבה לה התהייה אם אדע ללדת בבית ואם אני לא מסכנת את העובר. ככל שהעמקתי יותר והבנתי את התהליך הביולוגי של לידה טבעית, קראתי סיפורי לידה טובים של נשים שילדו בבית ובמקביל עדויות פחות מוארות  של נשים שילדו בבתי חולים, גם נזכרתי בלידות בית החולים שלי, היה ברור כשמש – אני יולדת בבית! נקודה!

לידות בית החולים שלי היו לידות טובות, לא טראומתיות ובכל זאת, משהו בהן לא התנהל בשלמות כמו בלידה הזו שהתחילה תשעה חודשים קודם לכן כשהחלטתי שההריון הזה יהיה שונה בתכלית. ובאמת הכל היה שונה בו, הדרך אליו, התזונה,  צמצום נוכחותם של הרופאים, השקט הגופני והנפשי שלי , הרוגע והאמון המלא בגוף שלי ובעובר שאני נושאת בכל רגע ורגע, הריון פשוט וטבעי.

התכוננתי גופנית, מנטלית, נפשית ורפואית (שכרתי את שירותיה של מיילדת ותיקה).

לא צריך אומץ כדי ללדת בבית,

 אלא רק להצטייד בידיעה שהגוף שלך יודע ללדת.

הרפואה הקונבנציונלית תנסה לעמעם את הנתון הבא: סטטיסטית, בלידות בית כמעט ואין סיבוכים משום שאופי הלידה הוא אחר, הסביבה היא מקום המבטחים שלך, הממלכה הפרטית שלך, את מכירה את זרם המים הנכון לך במקלחת, את יוצרת את האווירה, את הרוגע, את השלווה. את נמצאת במקום בו את מרגישה הכי מוגנת בעולם. ביולוגית, זו ההרגשה שתוביל ללידה קלה מהירה ועוצמתית (אני יודעת!) חוצמזה,  אין התערבויות לא נחוצות ואת מלווה על ידי  מיילדת מקצועית ומנוסה שיודעת לזהות  מתי ואם בכלל צריך לעבור לבית חולים. 

בבית חולים הסיבוכים מתחילים בעקבות היצמדות לפרוטוקול נוקשה ומאוד ברור שממהר להתערב בתהליך הטבעי הזה. את מגיעה לסביבה רפואית ומלחיצה ולפעמים האווירה, הפלורסצנטים ואולי אמירה לא רגישה מפי מיילדת,  הם אלו  ש"יתקעו" את הלידה. ומכאן זו כרוניקה ידועה מראש, התערבות שגוררת התערבות שמייצרת סטרס שמייצר הורמון שמעכב את הלידה שתתארך ותכאב ואולי תיגמר בניתוח חירום. (חד גדיא?! ) אם רק היו מניחים לטבע לעשות את שלו ומשגיחים מהצד לראות שהכל כשורה?!

לידה  זו פעולה כל כך טבעית, מה שנותר הוא להשכיל ולבטוח בגוף שלנו.

סיפור הלידה שלי:

השבוע שלפני הלידה היה מתוח מאוד.  בדיעבד, המתח הזה שירת אותי, פרקתי את כל המתחים הסמויים בבכי חסר מעצורים. "התנקיתי" לקראת הלידה. כמה שהגוף שלנו חכם!

נונה אחותי חזרה מהודו, בין היתר בשביל ללוות אותי בלידת הבית שלי וגם קצת להמשיך בחייה. "קותי, מה אני צריכה לעשות בלידה?"  "כלום", אני אומרת, "רק להחזיק לי את היד, לתמוך בי ולצלם את הלידה" (אה אה) 

יום שישי בבוקר, מקבלת שיחת טלפון מזהבי (תאומת הנפש שלי) אחרי שבוע לא קל עם אנרגיות לא משהו. כן, המשפחה כבר יודעת שאני רוצה ללדת בבית, זה מה שיצר את המתח. לכל אחד ואחת היה מה לומר, היה לחץ, פחד לא ריאלי שמא הלידה תסתיים באסון, הרצון שלי לא התקבל בעין יפה (בלשון המעטה). 

עידן (הגרוש האהוב) ואני כבר חושבים בשלב הזה על לידת בית בביתו, בת"א. עידן מכין את הבית, מנקה, שיהיה מקום חלופי  על כל מקרה שבו תהיה התנגדות של ממש ולא אוכל ללדת  כאן בבית שלי, במקום המושלם שיצרתי לי, המקום הכי טבעי ונכון לי ללדת. יש פה הכל אני אומרת לעצמי, לא רוצה להיות פליטה רק בגלל שאני רוצה ללדת קצת אחרת, לא רוצה לתת לרופאים את המושכות ולנהל לי את הלידה עם כל ה"פרוטוקולים שמוטוקולים" של בתי החולים והפעולות ההתערבותיות שלעיתים, נעשות מבלי לשאול את היולדת לדעתה. (פקיעה יזומה של מי השפיר, מתן זריקת פיטוצין לכיווץ הרחם לאחר הלידה, לשכב על הגב ולדחוף)  ועוד ועוד התערבויות שהן הן המקור להסתבכויות.

נו... את מרגישה מבושלת? שואלת אותי זהבי. לא, אני עונה... אני לא יולדת היום. בחמש אחה"צ פתאום כאבי בטן... אני עוד חושבת שזה צירי הברקסטון שיש בד"כ בחודש תשיעי. הרחם מכין את עצמו אני אומרת, זה בטח קרוב, עניין של ימים  אני חושבת. בשלב הזה אני מתלבטת אם לשתף את עידן, את נונה (שהייתה אצל חברה) , להתקשר למיילדת ולשאול? רצה מהר לספר "לידת בית"  התנ"ך שלי בחודשים האחרונים, בודקת תכיפות של צירים ומה זה אומר? כאילו שאני חדשה בעניין, כאילו שזו לידה ראשונה ואני לא יודעת למה לצפות... אה.. הפתעה, נונה כאן. אני משתפת אותה ב"כאבי הבטן" שיש לי. 

שולחת את הילדים ואת עידן לדרכם לארוחת שישי אצל סבתא נילי. בשש הם יוצאים... נונה ואני מתחילות לתזמן את תכיפות "כאבי הבטן", אני מחליטה להתקשר לאילנה המיילדת.

"אילנה, זו יפית, יש לי צירים לא סדירים ומשתפת אותה כל כמה דקות בערך יש ציר וכמה זמן הוא נמשך. נראה לי שזה ברקסטונים,  אילנה עונה "למה את חושבת שזה ברקסטונים?" וכאן הבנתי, אני בלידה פעילה, לא יודעת כמה פתיחה כבר יש לי, זה לא מעניין אותי. אין ידיים שמחטטות בתוכי בחסות ה"פרוטוקול", לא קושרים לי מוניטור, אין לחץ, רק התרגשות באויר, אני מרגישה את תנועות העובר שלי, אוטוטו נפגשים.

מיידעת את אמי בקומה למטה שיש לי צירים. היא מצידה בסטרס מההחלטה ללדת בבית. "טוב בואי לבית חולים..." היא אומרת, אני משחררת קיטור ואומרת לה שאני לא הולכת לבית חולים.

טוב, אני אומרת. מה עושים עכשיו, זה שלב שבו אני חייבת להיות פעילה. אכין עוגיות (בשביל המיילדת) , אשטוף כלים, לא... קודם אשטוף את הבית. נונה מתזמנת צירים, אני ממלאה דלי עם מים. במקביל יוצרת קשר עם טוליפ, התאומה של נונה,  שנשארה בהודו. יש צירים, נונה מצלמת אותי שוטפת את הבית (כאן בערך מסתיים תפקידה כצלמת, רמז לבאות) ושולחת תמונות ועדכונים בווטסאפ לטוליפ. טוליפ מתרגשת מהלידה הטראנסאטלנטית שסידרתי לה. ב 20:30 שולחת ווטסאפ לעידן ולילדים, שיחזרו הביתה, אני בלידה. שחר מתרגש מבקש לדבר איתי. בין ציר לציר אני מדברת איתו ומרגיעה אותו בקול מלטף, אמר שבכה מהתרגשות, הילד המופלא מופלא הזה שבוע לפני אמר "אין, את חייבת ללדת רק בבית" והימר שאלד ב 19.6.15.

לידה טראנסאטלנטית-טוליפ מתרגשת בהודו

שוטפת את הבית, וכל פעם כשמגיע ציר נתלית על המגב... מרגישה לפתע פרץ קל ובלתי נשלט של מים. נעים ומרגש כל כך.  ירדו לי המים! 

התקשרתי לאילנה. "אילנה, ירדו לי המים" , אילנה במבטא אנגלוסכסי משגע שואלת אם זה "כפיות, כוסות, או בקבוקים" (דמיינו איך זה נשמע:)) אני לא מבינה...

כמה מים ירדו? היא שואלת. משהו כמו ליטר אני עונה.

מים צלולים עם ריח שמביא איתו את הלידה המיוחלת, הריח הזה ילווה אותי בזכרון עמוק עוד ימים רבים אחרי  הלידה.

אני שואלת בתמימות  אם אני יכולה להמשיך לשטוף את הבית, רק להיות פעילה אני אומרת ביני לביני, לקדם את הלידה. ואילנה אומרת שאין סיבה שלא. ממשיכה לשטוף את הבית, הצירים מתעצמים, אני נתלית שוב על המגב ואומרת לנונה לתזמן את הצירים שנדע מתי להתקשר שוב לאילנה. בתוך דקות אני מבינה שזה השלב שצריך להכנס למקלחת עם כדור פיזיו ולהקל על הצירים עם זרם מים חמים.

בינתיים, עידן והילדים הגיעו.

אריאל בת השלוש וחצי מתעקשת לעלות לראות את אמא. אני מאפשרת לה, במקלחת תוך כדי הצירים עונה על שאלותיה הסקרניות של הילדה החכמה הזו ומבקשת ממנה לרדת למטה ולחכות עד שאקרא לה. היא עושה כבקשתי בבגרות המופלאה שלה. 

חצי שעה במקלחת בתחילה ישובה על הכדור ומכוונת זרם מים לכיוון הבטן, אח"כ בתנוחת שש נשענת על הכדור כשזרם מים חמים ומדוייק ניתז על גבי. חצי שעה אחרי, מרגישה שצריכה לעבור עם הכדור לסלון. 

שמה כרית מתחת לברכיי, נשענת עדיין בעמידת שש על הכדור

 ומתחילה ב"תפילת לידה" ספונטנית פו פו פו פו ... 

נונה עדיין מתזמנת צירים, עכשיו הם מגיעים כל 2-3 דקות ומתמשכים הרבה יותר זמן. אילנה כבר בדרך, הידיעה הזו מרגיעה אותי 

פו פו פו פו .... חושבת ביני לבין עצמי איך אני אמורה לנשום עכשיו, לא מצליחה להזכר, הנה עוד ציר מגיע ואני בטראנס פו פו פו פו .... 

ממשיכה להתנועע על הכדור קדימה אחורה בעמידת שש,  הצירים מתחזקים, נונה מורחת לי קרם פלא על הגב התחתון ובמקביל מעדכנת את טוליפ בהודו בכל המתרחש.

עידן כבר למעלה ממלא את הבריכה שנמצאת מאחוריי, נונה הפסיקה לתזמן את הצירים, הם ממש צמודים וארוכים. אני מאשרת שכבר לא צריך לתזמן ועוד שליכט של משחת הפלא על הגב התחתון שנותנת לי תחושה חמימה ומקלה על הציר הכואב כואב הזה. בדיוק בזמן נונה, אני חושבת בלב ומה שיוצא מהפה זה רק פו פו פו פו .... עידן לחוץ שזרם המים חלש והוא חושש שהבריכה לא תתמלא. שואל אותי שאלה.. ואני משחררת צעקה ... כן , אין ספק, "שלב המעבר" ** כבר כאן. 

אני מזיעה, עדיין על שש עם אותה כרית מתחת לברכיים חובקת את הכדור הזה שמכיל את כל כאביי. יש לי בחילה, לא מזהה שזה שלב המעבר, בעוד שניות הראש ייצא...

הדלי של שטיפת הבית לידי, עידן מרוקן אותו אבל כואב, נזכרת לפתע שבחילה היא אחד מהסימנים של השלב הזה, עדיין לא עושה את הקישור שאוטוטו מעייני פה ואני לא יכולה להסביר שזו רק בחילה, שזה ידוע, שאני לא אקיא. במקום זה צועקת בקול רם את ה - פו פו פו פו.... ושנייה אחר כך צועקת "הוא באגן שלי", שתי שניות אח"כ אני צועקת חרישית "הוא יוצא לי, הוא יוצא לי" והראש יוצא החוצה. דקה לפני עוד הסתכלתי אחורה לעבר הבריכה לראות אם יש מספיק מים ללדת בתוכה.

התרגשות אקסטטית, הכאב נרגע, אכן כאב טוב (כמו שכולן אומרות), אני שולחת יד אל פלומת השיער המבצבצת בין רגליי, וואוו, איזו תחושה מדהימה. אילנה המיילדת לא הספיקה להגיע, היא בדרך, עידן מתקשר אליה לשאול מה עושים? ברגע של התעשתות, אני אומרת להם להביא מהר את המזרן כי עוד רגע הגוף שלו יוצא. שניה אחרי שעידן הביא את המזרן, הגוף החליק החוצה לידיה של נונה שבחוכמה לא מוסברת ידעה מה לעשות עם חבל הטבור, ידעה להעביר אותו אליי (עדיין על שש, אז זה קצת מסורבל(

זהו, אני בשלב האופוריה, כיף! 

לידה ללא לחיצות, מעיין נולד במשקל 3,600 

לידה ללא לחיצות, הגוף פשוט יודע מה לעשות. מרגישה כאילו הטבע במלוא עוצמתו השתמש בי (ובנונה שלי) , בגופי. לא עזרתי, לא לחצתי, פשוט הייתי. 

בשנייה הראשונה בכי, עיניים חדשות, יפות וחכמות בצבע כחול אפור מתבוננות, מחפשות את הקול המלטף של אמא. איזה פלא. חמש דקות אחרי שמעיין נולד אילנה הגיעה, מבט סקרן של השכנים שראו אותה מגיעה חילץ מעידן הודאה/הודעה שברגעים אלה התקיימה לידה ממש כאן, בבית שלנו. 

אני לוחשת לנונה שילדנו לבד בבית, כמה שזה מדהים, מעצים, כל כך נכון, כל כך טבעי.  הרגשתי אישה גדולה, שמחה כל כך שעשיתי זאת כך, שמחה כל כך על הדרך המופלאה של ההריון ובסופו על  לידת מתנה כמו זו .  מעכשיו זה זמן קדוש,  אני, שותפי למשפחה היוצאת דופן הזו וילדיי המהממים, נונה שהפכה מיילדת בשעות קסומות  ואמי שראתה שה"שד לא נורא" ושלידת בית זו דווקא חוויה וזהו, ביומיים הבאים אין כניסה לאף אחד, רק לתת לקסם הזה שנקרא משפחה לעטוף את כולנו.

אחותי! מיילדת! 

אמא לשלושה

מזל שלא עשיתי סיבוב בים או טיול בחוץ אני שוקעת בהרהורים שלאחר מעשה... ונרדמת עם חיוך מרוח על פניי. אמא לשלושה.

__________________________

משהו נוסף וחשוב:

אמנם הלידה התקיימה ללא מיילדת, אבל הדברים החשובים (הרפואיים) נעשו על ידי אילנה שהגיעה 5 דקות אחרי שמעיין נולד. עזרה לי ללדת את השיליה, בדקה את שלמותה, בדקה אותי (לא, אין קרעים, לא צריך תפרים) בדקה ושקלה את מעיין, פינתה את כל "תוצרת" הלידה והדריכה אותי איך להתנהל מול הרשויות. זה כל כך חשוב. יש נשים שמחליטות ללדת בבית ולהתפנות לבית חולים לכל הבדיקות. אני מצאתי שלצאת מהבית זה די מחבל בזמן המקודש הזה, דקות לאחר הלידה.

 ** מה זה שלב המעבר?

שלב המעבר הוא השלב הקצר ביותר והקשה ביותר בלידה.  הרחם מתחיל לדחוף את העובר החוצה על ידי צירי לחץ חזקים במיוחד. שלב שנראה כמו נצח אבל אורך שעה שעתיים בלידה ראשונה ובין דקות ספורות לחצי שעה בלידות חוזרות.  בשלב הזה עולים הפחדים ותחושה שאת לא מסוגלת, שלב שמאופיין בחוסר אמון ואיבוד תקווה. הפחד הזה משרת את התהליך ומעלה את רמות האדרנלין בגוף, אלו יפלטו את התינוק החוצה. הסימנים שאת נמצאת בשלב המעבר הם בחילה, הקאה, רעידות, תחושות של קור או חום, הזעה, פנים אדומות, צמא, לחץ על פי הטבעת, לחץ על הערווה, תחושות של ייאוש, פחד, אימה, אובדן שליטה, כעס וחרדה (הסימנים מתוך הספר: לידת בית/אילנה שמש)

כמה עצות ממני

• אם את רוצה ללדת בבית – שתפי רק קומץ אנשים ורק את אלה שיתמכו בך. יכול להיות שהאדם הקרוב אלייך ביותר (אמא שלך, חברה, בן זוג) יהיה זה שינסה להניא אותך מהרעיון. בעסקים קוראים להם "גנבי החלומות" ולעיתים קרובות, אלה האנשים שהכי אוהבים אותך. שלב ההחלטה האם ללדת בבית או לא היה קשה מנשוא, בגלל מה שציינתי בתחילת הפוסט, אנחנו מתוכנתות לפחד, לחשוב על סיבוכים בלידה (הסטטיסטיקה כאן היא לטובת לידות הבית), בטחי וסמכי על גופך שידע מה לעשות בזמן אמת.
• לידת בית היא רק סיום תהליך ההריון. כבדי את גופך ואכלי נכון, כאן תוכלי לראות איך אני העברתי את ההריון שלי ומה חוויתי בכל שלבי ההריון. המעיטי בצריכת מלח ומזון מבושל. נסי לבסס את התזונה שלך על פירות וירקות. לא תאמיני כמה מינרלים וויטמינים יש בהם וזו תזונה שתמנע ממך את הבצקות, את הטחורים, את הסכרת ההריונית ומה לא...
• היי קשובה לגופך תפעלי לפי תחושות הבטן שלך. אל תהססי להתנגד לבדיקות, חיסונים והמלצה על נטילת ויטמינים ועוד דברים על ידי הרפואה הקונבנציונלית. פשוט תקשיבי לעצמך ותבטחי בתחושות הבטן שלך.
• תחקרי תחקרי ושוב תחקרי. ספרים, סיפורי לידה טובים, עדויות, מבט ביקורתי על מה שמציגים לנו בתקשורת וחיבור לתחושותייך יבטיחו לך לידה עוצמתית. תדעי למה לצפות, לא תלכי אל הלא נודע ולא תצטרכי לשים את מבטחייך במערכת שחווית הלידה שלך לא נמצאת בראש סדר העדיפויות שלה. האנשים העוסקים במלאכת הקודש הזו הם הם דוברי האמת, אין להם אינטרסים עליהם הם צריכים להגן, לא מדובר בכסף גדול ואין מאחוריהם מערכת גדולה ומסואבת. זה רק את, הגוף שלך והם, הם שם כי גם הם חושבים שכך צריך ללדת, שלא צריך לקחת ממך את הזכות ללדת בדיוק כמו שהטבע התכוון.
• בחרי את המיילדת שיש לך איתה כימיה, שמתאימה לאופייך. מצא חן בעיניי שהמיילדת שלי לא עשתה גלוריפיקציה ללידת בית אלא "שמה את הדברים על השולחן". גם הספר שלה הוא כזה שמסביר אובייקטיבית את השיקולים ללידת בית וכמו כן מציג את הסיבוכים שאולי עלולים לצוץ. יש בספר סיפורי לידה מרגשים מנקודת מבטה של היולדת וגם מנקודת מבטה של המיילדת. מומלץ בחום. 
• כאן  תוכלי לחוות דרך סיפורים של נשים אחרות שילדו לידות טבעיות בכל מני צורות. הקבוצה הזו נותנת השראה, ייעוץ, שיתוף. קהילה תומכת של נשים גדולות.  מה יכול להיות רע
• כאן תוכלי לראות כמה תזונה בסיסית ונכונה לגוף יכולה לחולל שינויים כבר למן תחילת התהליך
• רפדי את עצמך בסביבה תומכת לאחר הלידה. הסיפורים על יולדות שבכל יום אשה אחרת מהיישוב מביאה לה איזה מאפה או מאכל , קיים בישובים קהילתיים או כשיש יחסי שכנות טובים. אם תוכלי, דאגי לעזרה (חוץ מבן זוג) מבחוץ, מישהו/מישהי שתעזור לך לארגן את הילדים, הסעות (אם אפשר), נקיון של הבית. ואם את פירותנית אז תבקשי שיחתכו לך סלט גדול עם חסה אורגנית מדי ערב. גם אם את לא, להנקה חשוב מאוד לאכול אוכל חי (פירות וירקות), לנוח לנוח לנוח.

 ועוד אחת קטנה. נונה אחותי שהייתה אמורה לצלם את הלידה ולתמוך בי בעצם יילדה אותי וקיבלה את מעיין היישר אל תוך ידיה.  אחרי הלידה הבנות (טוליפ ונונה) נזכרו בשיחות שקיימו כשהיו קטנות, הן דיברו על פחדים.  הפחד של טוליפ היה פחד מהמוות והפחד של נונה היה פחד מהלידה. הלידה של מעיין הוכיחה שאפשר גם אחרת. נונה שלי עברה חוויה מתקנת וקיבלה במתנה חיבור נדיר עם מעיין.

בסוף הילדים נהנו מהבריכה